הסמסטר, בקורס "מחקר מתקדם בחינוך" של דר' יונה מילר, התנסנו בשעור מקוון . השעורים שמופיעים באתר המכללה מובנים מאוד ,כתובים בשפה ברורה ונהירה .על פניו מה יכול להיות טוב יותר? אפשר ללמוד בכל זמן ובכל מקום. האמנם? בכל מקום אפשרי, לגבי הזמן ישנה הגבלה צריך לעמוד בזמני הגשת המטלות . כשהנושאים היו ברורים אפשר היה להמשיך לשעור הבא ללא מניעה אך כשנתקלתי בבעיה או חוסר הבנה, עמדתי חסרת אונים ,טוב לא בדיוק, כי היתה האפשרות להכנס לפורום לשאול ולקבל תשובות , משום מה היה קשה לי לעשות זאת. אני עצמי לא אוהבת /מרבה להתכתב ברשתות חברתיות הכושר הוורבלי פנים אל פנים קל לי יותר. חשבתי לעצמי מה קורה לאותו תלמיד שקשה לו להתבטא בכתב? אנחנו מלמדים אותו .האם לדעתכם צריך ללמד לכתוב בפורומים למינהם? אני מוצאת את עצמי כותבת ולא שולחת ומרגישה מתוסכלת. השאלה הבאה ששאלתי את עצמי: האם שעור מקוון הוא תכלית הכל ,האם השעור יכול להשאר רק מקוון ? מנסיון של הקבוצה בקורס זה , התשובה היא : לא ! לאחר מספר שעורים מקוונים הועלתה דרישה מצד הסטודנטים
לשעורי ביניים בין השעורים המקוונים, כדי להבהיר דברים, לשאול שאלות ו"ליישר קו" עם התובנות שרכשנו עד כה. מכאן אני למדה שאנו כבני אדם צריכים את הקשר הבלתי אמצעי, את האינטראקציה בין מורה לתלמיד. האינטראקציה מעודדת ויוצרת שיח בלתי אמצעי להבניית הידע. אחת הסטודנטיות הגדילה ואמרה למרצה "את פשוט נהדרת הסברת ברור יכולתי לשאול שאלות ולקבל תשובות והבהרות נוספות און ליין וזה עשה לי טוב , יותר מכך הוסיפה ואמרה לא הייתי מכירה את אשיותך המדהימה רק מהשעורים המקוונים". המשפט האחרון לדעתי צריך להוות כמגדלור ,מהי למידה אם היא לא חוויה אישית נרכשת?
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה