כשצפיתי בתוכנית "המקור" על מערכת החינוך בפינלנד , שאלתי את עצמי, מה חדש? הרי לפני כשלושה עשורים ,כך לימדתי: בכיף, בנחת, ביצירתיות, בהתנסות כמעט בכל הנושאים . התלמידים התנסו תחילה ואחר כך ניסו להכליל, להגיע לתובנות וללמידה אקטיבית, תוך כדי חשיבה פעילה , פתרון בעיות וניסויים , אינני זוכרת לחץ של הספק חומר לימודי , הילדים למדו עם חדוות יצירה , הייתה הפנמה של החומר הנלמד וההשגים היו טובים, אך במשך השנים עם אינספור רפורמות, עם לחץ בלתי פוסק על המערכת בישום תוכניות שונות ומשונות, עם לחץ על מורים, מנהלים ובתי ספר, לעמוד בסטנדרטים שונים שכל שר חינוך בזמנו הנחית על המערכת וחשב שככל שיהיו יותר סטנדרטים הם יובילו לשיפור ולהצלחה , כבר אמר פרופסור עמי וולנסקי במאמרו " "The Rise and the Price of the Standards Movement" שהבעיה היא לא בסטנדרטים המוצעים אלא בדרך ישומם, שגורמים לעומס על מורים ועל התלמידים ובעקבות כך להתנגדות ולחוסר בשיתוף פעולה . יותר מכך, חוסר האמון של המערכת והשאיפה להישגיות גורמת לחשדנות ולתחרות, שהם לדעתי "אם כל חטאת" כי הלמידה היא לא לשם למידה, אלא ,כדי להציג הישגים טובים יותר. לדעתי, אם ננטרל את ההישגיות ונחזק את האינטלגנציה הריגשית של ילדינו, נחזק את בטחונם האישי ונאמין בהם , הם יקחו אחריות אישית ללמידה ממקום של רצון ללמוד ולדעת ולא ממקום של רצון להצליח רק במבחנים. ננטרל הישגיות- נקבל הישגים, הלמידה תהייה רלוונטית לתלמיד ללא "פחד" מהערכות ומבחנים שיקטלגו אותו . אהבתי מאד את העיקרון המנחה של מערכת החינוך של פינלנד: שלא משאירים אף אחד מאחור , דואגים להצלחה של כולם, בתוך השעור . (אפילו שלוקח למורה לשהות עם התלמיד המתקשה חצי שעה). אין מבקרים את המורה על "בזבוז" הזמן בשעור .לצערי כל זה בניגוד למה שקורה אצלנו, רצים עם הטובים כדי להספיק כמה שיותר חומר ולחלשים במקרה הטוב נותנים שעורי תגבור או נשארים בהפסקה עם תלמיד חסר מנוחה שרוצה גם הוא לצאת להפסקה ולהתאוור. תובנות מתחדשות עולות בי בעקבות הצפייה , מקווה שגם בכם מומלץ .
רות, שלום!
השבמחקשמי מושית ונכנסתי לבלוג שלך כחלק ממטלה בקורס תקשוב במרכז ללימודים אקדמיים. כשעברתי על הפרסומים שלך הרגשתי הזדהות, ממש בבחינת דברים היוצאים מן הלב ונכנסים עם הלב. כמורה וכאם לשני ילדים שכבר איך לקרוא לזה בנימה של צער... "מאכלסים" את ספסל הלימודים אני פשוט חושבת כמוך. הרדיפה אחר ההישגים בשנים האחרונות יצרה הרעה אצל התלמידים ואצל המורים, מילא מישהו היה נשכר מכך אבל כולנו בסופו של דבר משלמים על זה מחיר. אפילו אני, שאני "רק" בת 30 יכולה לומר שלפני 20 שנה נהנתי ללכת לבית הספר, התעוררתי בשמחה, אצל הילדים שלי זה לא קורה. השאיפה למצויינות ללא מיצוי-ינות מותירה חללים בדרך. לא נותר לי אלא לקוות שהטכנולוגיה המתקדמת וכן אולי הגברת המודעות, תחזיר יום אחד את חדוות הלמידה :)